כוחה המרפא של חמלה

כוחה המרפא של חמלה

ניתוח מקרה , והצעה למודל : מחלה > חמלה > מחילה > החלמה.

כתב: ד"ר יוסי לב[1].

   גל (שם בדוי), בן 50, מסודר בעבודה ובחיים, נעים הליכות, הגיע אלי וסיפר לי שהוא סובל כבר שנים רבות מקולות מאשימים בתוך ראשו, הנוזפים בו. "זה קורה ככה " – אמר – במהלך היום אני נזכר בהזדמנות שהייתה לי ולא ניצלתי, בכישלון שחוויתי וכדומה.  ואז מיד עולה בי קול שנוזף בי בבוטות : " אידיוט ! מפגר ! אתה לא שווה כלום ". וזה חוזר  על עצמו לאורך כל היום. לפעמים עשרים פעם ביום.

    חשבתי על קבלה עצמית. אולי זה בן אדם שלא מקבל את עצמו. אני מדבר, אולי, מניסיון, כי לקח לי שנים לקבל את עצמי (למרות שלא הייתי מודע לכך שאיני מקבל עצמי כפי שאני). ואני יודע שעוד אנשים, (כפי שאצטט בהמשך מתוך ספרה של מתי ליבליך) שומעים לפעמים קולות כאלה, של האשמה עצמית, של תחושת כישלון.

     בספרה החכם " מושלמים כפי שאנחנו " (בראון,2015), הדן עמוקות בקבלה עצמית, מציינת בראון  שלושה מרכיבים הכרחיים לקבלה עצמית : (א) אומץ ("לדבר בכנות ובפתיחות על מי שאנחנו, על מה שאנחנו מרגישים ועל הדבקים שחווינו, טובים ורעים גם יחד" , עמ'  19), (ב) קשר (היכולת למצוא אנשים שיכולים לראות , לשמוע ולהעריך אותנו, ולקבל אותנו בלי שיפוטיות, דבר הנותן לנו כוח ועוצמה (ע' 29-32 ). (ג) חמלה.

    מכיוון שבטיפולי הביופידבק אני מתמקד בשיטות של מיינדפולנס[2], ואחת משיטות אלה מתמקדת בפיתוח חמלה, פניתי לספרה של מתי ליבליך (2018), "מיינדפולנס" וגיליתי שהיא מקשרת בין היעדר חמלה עצמית לבין האשמה עצמית. מכאן נובע שתרגול ופיתוח חמלה עצמית יכולים לעזור לנו "לסלוח לעצמנו" ; לקבל גם את הצדדים הלא-מושלמים והחלשים שלנו. שהרי לכולנו יש צדדים כאלה…

    לפיכך החלטתי לנסות לתרגל עם גל כמה טכניקות של פיתוח חמלה שחוויתי בעצמי . החלטתי להתמקד במדיטציית חמלה השאובה מתחום מדיטציית הטונג-לן [3] , כפי שהיא נמצאת ביוטיוב בעיבודה של מורה ליוגה מצוינת שאני מעריך , נעמה הנגבי [4].

      לפני שאתאר את מהלך הטיפול בגל אדון בנושאים: מהי חמלה בדיוק ? ומדוע חמלה עצמית יכולה לעזור כאן ?

מהי חמלה וכיצד היא עוזרת ?

      בעיני, חמלה היא להיות עם מישהו שסובל מתוך רצון להיטיב איתו:  מתוך רצון לעזור לו, אם אפשר; ואם לא, אז מתוך רצון  לעשות לו טוב, אפילו ע"י הימצאות ביחד, הקשבה לסבל, והכרה בעובדה שיש סבל בעולם, ולפעמים הוא פוגע בנו (הבנה שזה חלק ממהלך החיים, ואחרי הסבל גם יכול לבוא טוב). המונח של להיות עם האדם מתוך "טוב לב אוהב" (ליבליך, ע' 96 [5]) מגדיר לדעתי טוב מהי חמלה.

       מתוך הרצון "להיות בטוב",  להיטיב עם האחר, להקשיב לו מתוך "טוב לב אוהב:, נובעת אולי מדיטציית החמלה. שתי צורות  מסורתיות אפשריות שלה הן: (א) תפילה לשלומו של האחר. (ב) דמיון שאנו מרפאים את האחר מסיבלו.

     יש גם חמלה עצמית, שהיא בדיוק אותו היחס, אבל כלפי עצמנו . זהו ההיפך משיפוטיות : חמלה עצמית, פירושה שכאשר אנו סובלים או מאשימים את עצמנו, אנו מביטים על עצמנו במבט חומל: מבט שמקבל אותנו עם חולשותינו, מתוך הבנה שאנו, כמו כולם, לא מושלמים , ומתוך אהבה לעצם יישותינו כבני אדם. וגם מתוך רצון אוהב ורוצה להיטיב עם העובדה שלפעמים נועדנו לסבול, ומתוך נכונות להיות עם הסבל.

     ומדוע חמלה עצמית עוזרת ? אביא כעת את הסברה של ליבליך לגבי חמלה עצמית, כיוון שהוא רלוונטי להמשך הטיפול המתואר במאמר זה:

      "כולנו הרגשנו פעם שאיבדנו את הדרך או "פישלנו"… רובנו מכירים היטב את נשיכתם המכאיבה של כעס עצמי, שיפוטיות יתר, חוסר הערכה… עם זאת [אנו יכולים] להפנות כלפיהם תשומת-לב לא שיפוטית, הבנה וחמלה אמיצה (ליבליך, ע' 102).

      לתרגול החמלה העצמית פנים רבות… בזמנים מסוימים, שבהם יהיו מספיק בהירות ויציבות בתודעה, נוכל להיות עם הקולות המכאיבים בתשומת לב לא שיפוטית, ברכות, ולפתוח בתוכנו מרחב שיאפשר להם לצוף ולחלוף מעצמם…[ו]לפעמים פעולת החמלה העצמית לא תתבטא בגיוס קול פנימי רך, עדין ומחבק ששוהה עם הדברים, אלא דווקא בהפעלה אקטיבית של קול שמפסיק, באופן לא מתפשר, ישיר ומודע, את השטף המכאיב של המחשבות והאמירות הפנימיות הלא-מיטיבות "(שם ע' 102-103).

    וכאן מסבירה ליבליך מדוע חמלה מרפאת:

    " המפתח לטרנספורמציה ולריפוי ממבנים הישרדותיים פוגעניים, שמתבטאים בין השאר במחשבות שליליות ומכאיבות , הוא בשינוי עמוק של היחס שלנו כלפיהם. הבודהיזם מזמין אותנו לחקור את הקשר בין הזדהות והיאחזות בעצמי ובין הכאב והסבל שנגרמים לנו כתוצאה מכך. בדרך כלל אנו מזדהים עם המבנים האלה ובטוחים שהם מי שאנחנו…ובעצם מה הופך אותם ל"אנחנו" ? …הפניית מבט בהיר וחומל אליהם לאורך זמן יכולה להמס את ההזדהות המוטעית כמו שלג שנמס בשמש הצהריים.

      אין מדובר בתרגול קל בהכרח. המבנה ההישרדותי הוא כמו עורך דין ממולח. הוא יתווכח איתנו, ימנה סיבות שונות המוכיחות את צדקתו וינסה לנצח במאבק. אבל המרפא לו פעמים רבות הוא חמלה עצמית נטולת פחד." (שם, ע' 103).

המשך הטיפול בגל:

    במפגש השני עם גל חיברתי אותו ל-EDR (חיישן מוליכו העור בביופידבק), ולימדתי אותו טכניקה של מיינדפולנס –" שלושת הקומות" . בטכניקה זו מתמקדים בשלושה חושים  ביחד: במה שרואים, במה ששומעים ובתנועות הנשימה פנימה והחוצה בגוף. זוהי התמקדות מלאה בהווה, ובד"כ היא מביאה לירידה יפה (כלומר לרגיעה) בגרף ה- EDR . תירגלנו אותה כמה פעמים, כדי שיחווה איך זה להיות בהווה, ולהתנתק בעצם, באותו הזמן, מהמחשבות המטרידות בהן הוא שבוי. הרעיון היה לחוות איך זה להיות בהווה ללא מחשבות מטרידות. וכאן הושגה ירידה יפה בגרף, שהראתה לו שהוא  לא רק מרגיש רגוע יותר, אלא שהדבר גם קורה פיזית בגופו.

      אחר כך עברנו לתרגל את מדיטציית החמלה שהזכרתי קודם ( בהשראת מדיטציית הטונג-לן בעיבודה של נעמה הנגבי). מכיוון שהרעיון היה לתרגל חמלה עצמית, בחרתי בדמיון מודרך שבו הוא "מרפא" את עצמו: הוא  מדמיין שהוא עומד, מולו דמות שהיא בעצם דמותו, ואותה הוא רוצה לרפא. הדמות הזו מלאה עשן שחור והוא מדמיין איפה הוא רואה זאת. ואז הוא נושם ונושף. כשהוא שואף, הוא מדמיין שהאוויר שואב את העשן מתוך הדמות ומוציא אותו החוצה, עד שנוצר כדור שחור של עשן בינו לבין הדמות. אחר כך הוא מדמיין שהכדור הזה מוטל לתוך אש שמכלה אותו. ולסיום הוא מדמיין שהוא מזרים אור מרפא, הממלא את גופה של הדמות.

     התוצאה הפתיעה את שנינו מאד: גל דיווח על מועקה, מעין "שד" , שהייתה תקועה לו זמן רב בחזה, וכעת השתחררה ממנו. הוא אדם שהתנסה במדיטציות וברברסינג (נשימה מעגלית כאוטית), ושם הרגיש פעם שהמועקה ,"השד" לדבריו, רוצה לצאת, אך נרתע בפחד. יתכן שמה שעזר לו "לשחרר" כאן היא העובדה שהוא בא אל עצמו מתוך "לב אוהב". מתוך רצון לרפא את עצמו ואמון במטפל ובתהליך.

הקלטנו איפה את המדיטציה הזו מחדש, כדי שיתרגל אותה בביתו. וגם את שלושת משפטי תפילת החמלה העצמית, מתוך ספרה של ליבליך [6], שביקשתי ממנו לאמר לפני שיעבור למדיטציית הריפוי הזו (כדי שייכנס לאווירה של רצון להיטיב).

טיפול שני:

לפגישה הבאה הופיע גל מחייך, ובפיו בשורה: הקולות המטרידים נחלשו בצורה משמעותית וכמעט  פסקו.

    שאלתי אותו לסיבת הקולות לדעתו. מהשיחה עלה שיתכן מאד שהוריו החדירו בו את תחושת ההאשמה העצמית הזו. הצעתי איפה שנבצע את אותו תרגול כלפי הוריו, ותרגלנו זאת במהלך הפגישה. חיברתי את ה-EDR  וראיתי ירידה יפה בגרף.

      במהלך השבוע שאחר כך תרגל גל את החמלה/ ריפוי כלפי הוריו, ובשבוע שאחריו הגיע לטיפול ובישר לי שהקולות פסקו לגמרי. הוא המשיך לתרגל את המדיטציה למשך חודשיים נוספים, כיוון שחש שהוא "מנקה " מעצמו את לחצי היומיום. הקולות המטרידים לא חזרו יותר.

       בפגישה נוספת חיברתי אותו לחיישן ה- HRV  (חיישן קצב השתנות הלב בביופידבק, שבו החיווי הרצוי הוא שאנו מגיעים לקוהרנטיות) בזמן שתירגל את הקלטת המדיטציה הזו . התוצאה הפתיעה. במשך כל זמן המדיטציה הזו (כשמונה דקות) הוא היה בקוהרנטיות. כדאי בדוק זאת על מדגם רחב יותר – האם הטכניקה הזו מביאה לקוהרנטיות.[7]

הצעה למודל : כיצד חמלה מרפאת:

      באותה תקופה (פברואר 2019) תרגלתי חמלה כלפי מישהו שפגע בי מאד לפני כשנה וחצי. לא אכנס לפרטים , ורק אציין שבד"כ איני נפגע כל-כך. הפעם, למרות שכאשר נפגעתי אמרתי זאת לפוגע, וסיפרתי לחברי הטובים על המקרה, הכעס והזעם שלי לא עזבו אותי. אך מכיוון שתרגלתי חמלה באותו הזמן (אם כי לא את מדיטציית הריפוי שתיארתי קודם), תרגלתי גם חמלה כלפיו. ראיתי את חולשותיו והקשיים בהם הוא נתקל ואיחלתי לו הצלחה. להפתעתי , תוך כחודשיים השתחררתי מהזעם כלפיו.  איזו הקלה !

     המקרה של גל וגם המקרה שלי עוררו אותי לחשוב , שחמלה היא  מנגנון נפשי העוזר  לנו לעקור פגיעות נפשיות מתוך נפשנו, וברצוני להציע כעת מודל :

מודל : מחלה   —<    חמלה —>   מחילה  ——->   החלמה.

וזה מה שאומר המודל:

1. כאשר מישהו פוגע בנו, או שאנו פוגעים בעצמנו (למשל ע"י האשמה עצמית), זה יוצר בנו כעס עצום (כלפי מי שפגע בנו וגם כלפי עצמנו , במקרה של האשמה עצמית). הכעס הזה יכול לגרום למחלות נפשיות או פיזיות.

דוגמה די מפורסמת מביאה כוהנת הניו-אייג רבת ההשפעה לואיס היי שחלתה בסרטן. היא מספרת כי האמינה שהגורם לכך היה טינה עצומה שהייתה בה כלפי הוריה, עקב התעללות רבה שחוותה מהם בילדותה, , ולאחר שהצליחה, בעזרת פסיכולוגית טובה (א) להביע את הכעס הישן כלפיהם ו(ב) לראות את התומנה הרחבה של חייהם, ומנקודת מבט בוגרת לחוש אהדה כלפי כאבם (בעצם זו כבר חמלה), ההאשמה כלפיהם החלה להתפוגג. היא נרפאה מהסרטן (היי, 1994).

כלומר :    פגיעה —–>    כעס ——– >    מחלה.

• כדי להחלים צריך לסלוח [8]. הדרך לסלוח היא לפתח חמלה כלפי הפוגע (וחמלה עצמית, אם אנו מאשימים את עצמנו).

מדוע נדרשת חמלה כדי להשיג מחילה ?

נראה לי שהחמלה מאפשרת "אי היאחזות " (מושג בודהיסטי חשוב) בכעס, ברגש האיום שיש לנו כלפי מי שפגע בנו. ולכן אנו מסוגלים לשחרר את הרגש הזה: אנו מפנים זעם עצום כלפי מי שפגע בנו. זה

 אוחז היטב בנפש שלנו. מחשבות על נקמה ו"איחולי" אסונות לפוגע מציפים אותנו. ואז מגיעה החמלה , שעושה "רפרמינג"[9]  למצב: פתאום אנו רואים את החולשות והקשיים של הצד הפוגע, ובנוסף גם מאחלים לו טוב ובריאות. כנראה ששני הרגשות האלה, נקמה וכעס, וחמלה ואיחולי טוב, לא יכולים להתקיים ביחד, ולכן נשארים איחולי הטוב והחמלה לאדם הפוגע. זה מאפשר לנפש לשחרר את הכוחות החזקים הלופתים את הרגש הפגוע והכואב, ואז הוא משתחרר ומתפוגג[10].

אם כך, התהליך שאולי מרפא הוא :

חמלה —–>    אי היאחזות ברגש השלילי ——-> השתחררות מהרגש השלילי.

       ואז , כשכל המשקעים האלה משתחררים מהנפש, מתאפשר תהליך של החלמה.

לסיום חלק זה שתי הערות:

1. במאמר זה מתוארות רק הדרכים המסורתיות להשגת חמלה ועבודה איתה (שמתוארות ביתר פירוט אצל ליבליך בעמ' 95-114. ). ברור גם שלא בכל מקרה טיפולי השיפור מושג כה מהר כמו שקרה עם גל. להשלמת התמונה אציין כי קיימת גם גישה מובנית יותר, שפותחה בפסיכולוגיה המערבית לפיתוח חמלה עצמית , שהשם הבולט בין מפתחיה הוא קריסטין נף. גישה זו שאפשר לקרוא לה טיפול בעזרת חמלה עצמית מתוארת אצל ליבליך בעמ' 115-131.
2. ב"ספר האושר" (הדלאי לאמה ודזמונד טוטו, עם דאגלס אברהמס,  2017)   יש כמה הערות חשובות לגבי הקשר בין קבלה עצמית לחמלה עצמית. הדגש הוא על כך שהבסיס לכל הוא קבלה עצמית:

"חמלה עצמית קשורה קשר אמיץ לקבלה עצמית…אבל היא יותר מהקבלה של עצמנו. זו חמלה של ממש לחולשותינו האנושיות, והכרה בעובדה שאנחנו פגיעים ומוגבלים כמו כל אדם אחר" (ע' 231).

כמו כן מובאת הטענה שחמלה עצמית היא הבסיס לאהבה עצמית ואהבת הזולת:

"כפועל יוצא מכך זהו [הקבלה העצמית] הבסיס לפיתוח חמלה כלפי אחרים. קשה לאהוב את רעך כמוך אם אינך אוהב את עצמך" (ע' 231).

   הערה נוספת היא שבתרבות המערבית אנו מבלים חלק ניכר בצבירת עוד ועוד הישגים, עומדים כל הזמן לביקורת והערכה, ולעיתים קרובות מוצאים שאיננו עומדים בדרישות. לכן אנו שופטים עצמנו לחומרה, מאשימים עצמנו שנכשלנו (גם בגלל שאנו מפנימים קולות של הורים, מורים והחברה בכלל) ומתקשים לחוש חמלה כלפי עצמנו.

ולסיום, אבחנה מעניינת בין אמפטיה לחמלה:

"אחד ההבדלים בין אמפטיה לחמלה הוא שבעוד אמפטיה היא חוויית רגשותיו של האחר, חמלה מקפלת בחובה כוח. פירושה שאנחנו רוצים בשביל האחר את מה שהכי טוב בשבילו. כפי שהסביר הדלאי למה: אם אנחנו רואים אדם שנמחץ תחת סלע, המטרה אינה להימחץ תחת הסלע ולחלוק עימו את רגשותיו [זו אמפטיה…]. המטרה היא לעזור להזיז את הסלע" (ע' 231).

כמה מחשבות לסיום: חמלה כמנגנון הגנה על הנפש ?

לסיום ברצוני להביא כמה דוגמאות של חמלה, כדי להעלות את ההשערה, שאולי חמלה היא מנגנון המגן עלינו מפני פגיעה נפשית: בחיים יש (א) גם הרבה סבל, ו(ב) הרבה חוויות בהן אנו נפגעים. כאשר אנו נחשפים לסבל – או שלנו, או של אחרים, עלולה להיגרם לנו פגיעה נפשית: אם למשל, אנו מזדהים מאד עם סיבלו של האחר, אנו עלולים גם להישחק. ואם מישהו פוגע בנו – כמובן שמחשבות הכעס והנקמה יפגעו רק בנו (כפי שהראיתי, למשל , בדוגמה של לואיז היי). וכמובן שאם אנו פוגעים בעצמנו, ע"י מחשבות מטרידות, זה יכול להזיק לנו.

       בשלוש הדוגמאות הראשונות שאביא , יש חמלה שמופגנת מצד אנשים פשוטים, שלא למדו פסיכולוגיה, קרוב לוודאי, או דוגמא לחמלה מהעבר הרחוק יותר. מהן ניתן להסיק שחמלה הייתה מנגנון שהיה ידוע מאז ומתמיד גם לפשוטי העם, כדי להתמודד עם סבל ופגיעות:

 דוגמה 1:    בספר "מרד של תקווה"(טרופר ושוחט, 2018)  מובא סיפורו של שמעון אביכזר, המנהל בית-ספר בירושליים. הוא מספר שם, כיצד למד מאימו, שהייתה אישה פשוטה וחסרת השכלה, מהי חמלה: אחד ממכיריהם, קבלן,  שיכנע אותה להשקיע כסף בדירה. הקבלן נקלע לקשיים ונשלח לכלא, וכל הכסף שחסכה במשך שנים נעלם. לאחר שנים, הגיע אביכזר לבית אימו לראש השנה, וראה שהיא הזמינה את אותו אדם לאכול, דאגה לו והקשיבה למצבו האישי, כשדמעות של צער חונקות את גרונה. וכל זאת מבלי להזכיר לו את חטאיו כלפיה. המחברים מוסיפים הערה משלהם: "אם תרצו, יש לתפיסה הזאת גם צד פרקטי: הכסף שהלך כנראה כבר לא ישוב, אבל חייה מתנהלים בשלווה, ללא כעס ותסכול והוצאת אנרגיות על מאבק, שהם-עצמם פוגעים באיכות החיים (ע' 61)".

דוגמה 2: בועידת הפיוס בדרום אפריקה נכחו אימהות של נערים שפותו בידי משתפי פעולה עם האפטרהייד ליפול למלכודות

מוות. כשאימו של אחד מהם ראתה את הבוגד שפיתה אותם, היא השליכה עליו את נעלה. אבל לאחר ההפסקה קרה דבר מדהים: הדוברת שלהן אמרה, לאיש שהיה אחראי למות ילדיהן: "בני, אנחנו סולחות לך". כששאלו אותה על מתן חנינה היא השיבה : "מה תועיל לנו ישיבתו בכלא ? זה לא יחזיר לנו את ילדינו". ואז קמה, ניגשה אל הבחור שהיה אחראי לרצח הבנים שלהן, חיבקה אותו ואמרה "בני". (הדלאי למה ודזמונד טוטו  , ע' 206-207.). 

      סיפור ידוע נוסף הוא על איימי בייל, שנסעה לאחר תום לימודיה באוניברסיטה לדרום אפריקה כדי לנסות לסייע, ונרצחה באכזריות. הוריה טרחו ובאו מקליפורניה לדרום אפריקה כדי לתמוך במתן חנינה לרוצחיה , שנידונו לעונשי מאסר ארוכים. הם אמרו "אנחנו רוצים להיות חלק מתהליך הריפוי של דרום אפריקה. אנו בטוחים שביתנו הייתה תומכת בהצהרה שלנו שאנו מבקשים חנינה לרוצחים". יתרה מזאת, הם הקימו קרן על שם ביתם, והעסיקו את האנשים שרצחו אותה במסגרת פרוייקט סיוע לתושבי העיירה שבה אירע הרצח.( הדלאי למה ודזמונד טוטו  ע'  207.).  

דוגמה 3: דוגמה מפורסמת מהעבר: כאשר הוסגר ישו על ידי אנשים, ששיכנעו את הנציב פילאטוס לצלוב אותו, בהיותו כבר צלוב, הוא פנה אל אלוהים וביקש ממנו שיסלח להם ולא יעניש אותם, כי אינם יודעים מה הם עושים.

     זוהי חמלה. ישו מבקש את טובתם של אלה שפגעו בו. ואצל ישו , מייסד הנצרות, זהו מסר לעולם, שכך צריך להתנהל כשפוגעים בנו :

22 אָמַר לָהֶם [פילאטוס ] פַּעַם שְׁלִישִׁית: "אֲבָל מָה רָעָה עָשָׂה זֶה? לֹא מָצָאתִי בּוֹ כָּל אַשְׁמָה מְחַיֶּבֶת מָוֶת.

הכף. אַךְ הֵם הִגְבִּירוּ לַחֲצָם וּבְקוֹל גָּדוֹל דָּרְשׁוּ שֶׁיִּצָּלֵב. וְאָכֵן הִכְרִיעוּ קוֹלוֹתֵיהֶם אֶת. 24 פ

33 כְּשֶׁבָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגֹּתָּא צָלְבוּ אוֹתוֹ שָׁם עִם הַפּוֹשְׁעִים,

אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְֹמֹאלוֹ. 34 אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים." [11]

      כאמור, בדוגמאות שהבאתי כאן  יש חמלה שמופגנת מצד

אנשים פשוטים, וגם דוגמא לחמלה מצד מורה דתי ורוחני (ישו). ניתן, לדעתי, לשער מהן שחמלה היא מנגנון שידוע מאז ומתמיד גם לפשוטי העם, כדי להתמודד עם סבל ופגיעות: יתכן שפשוט מדובר כאן בניסוי וטעיה: אנשים נפגעים מאחרים, ומגיבים בתגובות שונות. כאשר הם מגיבים בחמלה, הם מקבלים חיזוק: הסבל הנפשי והזעם שלהם כלפי הפוגעים יורדים או נעלמים. לפיכך מתקיימת כאן למידה של תגובה יעילה למצבי סבל והיפגעות: חמלה מתגלית כתגובה טובה ומגינה מפני פגיעה נפשית. והיא גם מאפשרת להשלים עם הפוגע ואף להמשיך איתו ביחסי שיתוף פעולה (במקום להיכנס איתו למלחמות שיובילו לעוד זעם והרס). שתי הדוגמאות הראשונות (של אימו של אביכזר ושל הוריה של הסטודנטית שנרצחה בדרום אפריקה ) מראות זאת היטב. תגובות החמלה משככת את זעמם, המוצדק בהחלט, ולכן גורמת להם פחות סבל ופגיעה נפשית, ומאפשרת להם ליצור קשר חדש וטוב יותר עם מי שפגע בהם.

    יתכן שתרבויות שונות גילו את השפעתה המגינה של החמלה, וזה מסביר מדוע בתרבויות שונות (כמו אלה שהובאו כאן – דרום אפריקה ומרוקו) המנגנון הזה של חמלה עובר מדור לדור: לאו דווקא מתוך רצון וטוב-לב כלפי האחר שפגע בנו; אלא מתוך הבנה (שנוצרה עקב התנסות) שזה מה שיגן עלינו, על נפשנו ועל צלם האנוש שלנו, וירפא אותנו במקרים בהם אחרים יפגעו בנו.

    לסיום, ברצוני להביא מחקר המראה שחמלה יכולה להגן עלינו גם במקרה שאנו נחשפים לסבלם של אחרים: 

         ריקאר, לוץ, ודייווידסון,  (2015) ניסו להבחין בהבדלים בין ההשפעות של אמפתיה ובין ההשפעות של חמלה על מוֹדֶטים הצופים באחרים שסובלים.

הם  חילקו כ-60 מתנדבים לשתי קבוצות. קבוצה אחת תרגלה מדיטציה של אהבה וחמלה, וקבוצה אחת התאמנה בשיטה ניסיונית שמטפחת רגשות אמפתיה לזולת.  לאחר שבוע של תרגול מדיטציית טוב לב מתוך אהבה וחמלה, המוֹדֶטים של חמלה שצפו בסרטוני וידאו שהראו אנשים סובלים, הראו יותר רגשות חיוביים ונדיבים. הנבדקים האחרים, שהקדישו שבוע לתרגול הניסיוני שמטפח אמפטיה בלבד, חשו הזדהות עמוקה עם סבלו של הזולת. אבל הרגשות האלה גם גרמו לתחושות ולמחשבות בלתי נעימות, וקבוצה זו חוותה יותר מצוקה, לעתים עד אבדן שליטה ברגשותיהם.

בשל ההשפעה המערערת הזאת, הוסיפו החוקרים  לקבוצת האמפתיה תרגול של חמלה וטוב לב מתוך אהבה.  התרגול הנוסף הזה איזן את ההשפעות השליליות של תרגול אמפתיה בלבד. הרגשות השליליים פחתו, ורגשות חיוביים התגברו.

    אם כך, יתכן שחמלה  יכולה להועיל לעובדי מערכת הבריאות, למורים ולאחרים המצויים בסיכון לשחיקה רגשית בשל המצוקה הנובעת מתגובה אמפתית עמוקה לסִבלו של הזולת.

ההסבר שנתנו החוקרים לתוצאות היה, שחמלה אינה מביאה למצוקה ולייאוש כי אם להפך: היא מעודדת איזון פנימי, עוצמה מחשבתית ונחישות אמיצה לעזור לסובלים. כשילד מאושפז, הנוכחות של אם אוהבת לצִדו, אחיזת ידו ודברי נחמה רכים יועילו, ללא ספק, יותר מאשר תועיל החרדה של אם המוצפת במצוקה אמפתית, הפוסעת הלוך ושוב במסדרון, כשאינה יכולה לשאת את מראה ילדה החולה (ויכולה להגיע לחוויה הנפוצה של שחיקה, הפוגעת, לפי מחקר אמריקני אחד, ב-60% מתוך 600 סועדי חולים שנבדקו).

     יתכן, בנוסף לכל מה שנכתב כאן,  שההסבר להשפעה המגינה של החמלה  טמונה בכך שלא ניתן לחוש שני רגשות מנוגדים בעת ובעונה אחת: כאשר מישהו פוגע בנו אנו חשים זעם ורצון לנקמה כלפיו. אם אנו יוצרים ע"י מדיטציית חמלה רגשות חיוביים ורצון להיטיב עימו, עוצרים רגשות אלה את הרגשות השליליים ואנו משתחררים מהם ומהשפעותיהם המזיקות.

סוף

בראון, ב. (2015). מושלמים כמו שאנחנו . (איך להרפות ממי שנדמה לנו שאנחנו אמורים להיות, ואיך לקבל את מי שאנחנו). הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, אור יהודה.

הדלאי למה ודזמונד טוטו (עם דאגלס אברמס) (2017). ספר האושר. אושר מתמשך בעולם משתנה. הוצאת כתר,בן שמן.

טרופר, ח. ושוחט י. (2018). מרד של תקוה. סיפורים ישראליים מעוררי השראה. ידיעות אחרונות. ספרי חמד. עמ" 60-61.

לואיז היי(1994). אתה יכול לרפא את חייך. עמ' 243-246. הוצאת אור-עם.

ליבליך, מ. (עורכת) (2018). מיינדפולנס. להיות כאן ועכשיו. תרגול, הגות ויישומים. הוצאת כתר, בן-שמן.

ריקאר,מ. לוץ, א. ודייווידסון (2015):   מוח במדיטציה. אמריקאן סיינטיפיק (בעברית). מתוך : פרסומי משרד החינוך, מחוז תל-אביב, המרכז למחקר ומידע, מרץ 2015. אוחזר בתאריך: 14.2.2020 מהכתובת:

[1] ד"ר יוסי לב. ד"ר בחינוך. פסיכולוג. ( מ.א. בפסיכולוגיה חברתית). מטפל מוסמך בביופידבק (מוסמך איל"ם). מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון.

[2] האלמנט העיקרי והידוע במיינדפולנס, המשמש גם להגדרת השיטה, הוא  "להיות בהווה ללא שיפוטיות". כלומר, לנסות לצפות בדברים הקורים לנו בהווה, ללא  שיפוטים כלפיהם. אך אלמנט נוסף הוא פיתוח חמלה. ושני אלה נגזרים מתוך הבודהיזם, שהוא  מקור ההשראה העיקרי למיינדפולנס.

[3] ראה על מדיטציית טונג לן, כולל קבצי קול לתרגולה בעברית, באתר החינמי http://www.heart-dharma.org.il/files/TongLen.htm

[4] ראה ביו-טיוב: https://www.youtube.com/watch?v=oxamn6Siegg.

[5] "אחת ההגדרות היפות לחמלה היא "הרטט של הלב בתגובה לכאב ולסבל". המילה באנגלית, compassion , נגזרת ממילה לטינית שפירושה "לחיות עם ייסורים". זוהי היכולת להיות עם כאבו של האחר או של עצמנו בלי שהדבר ירסק אותנו, בלי להיות עויינים, כועסים או אשמים, בלי שננסה להדוף, לדחות או להילחם בכך וגם בלי לשפוט את עצמנו או האחרים" (ליבליך, עמ' 96-97).

[6]  "בתרגול המסורתי אנחנו חוזרים על היגדים ומשפטים שמכוונים למקום הזה, גם כדי לזרוע חמלה בתודעה וליצור בה אוירה תומכת וחיובית. משפטים כמו – "הלוואי שאהיה חומלת לעצמי", "מי ייתן שאקבל את עצמי כפי שאני, בעדינות וברוך", " הלוואי שאהיה חברה טובה של עצמי" (ליבליך ע' 109 ).

[7] הסבר הגיוני לכך הוא שאחד הדרכים להגיע לקוהרנטיות הוא לחשוב על חוויה נפלאה שהייתה לנו, על הכרת תודה כלפי מישהו, על מי שאנו אוהבים מאד ועוד דברים שגורמים לנו לתחושת התרחבות בחזה. במדיטציה שלפנינו אנו מדמיינים שאנו עושים טוב לעצמנו או לאחר ומרפאים אותו מתוך אהבה, מתוך כוונה להיטיב. לכן , כנאה, זה מביא לקוהרנטיות.

[8]    שוב, לואיז היי מאמינה בכך בעוצמה: "טינה, ביקורת, אשמה ופחד גורמים ליותר בעיות מאשר כל דבר אחר" (שם, ע' 23). "על מנת להשתחרר מן העבר אנו חייבים להיות מוכנים לסלוח" (ע' 25). "כל מחלה נובעת ממצב של חוסר מחילה" (ע' 25).

[9] "רפרמינג" – ראיה/פירוש של המצב מזווית שונה. למשל, במקום "משבר/צרה" מגדירים משהו ש"אתגר".

[10] מעניין שגם לואיז היי מציעה דומה למדיטציה שתיארתי פה בטיפול בגל, כדי להשתחרר מטינה כלפי מישהו. גם בתרגיל שהיא מציעה, מדמיינים את האדם אליו חשים טינה, ומדמיינים דברים טובים הקורים לו, ושהוא מחייך ושמח. לדבריה תרגיל זה פועל תמיד . (היי, שם, ע' 102-103).

[11] הברית החדשה. הבשורה על פי לוקאס, פרק כ"ג, פס' 22-34 .